אחים אלה בע"מ נ' רשות הפיתוח- מינהל מקרקעי ישראל

פסק דין

רקע

התובענה שבפניי עניינה בעתירת התובעת להורות למשיבה להחזיר לה ערבות בנקאית ע"ס של 11,893,843 ₪ (להלן: "הערבות הבנקאית").

המבקשת הייתה חוכרת לדורות של מקרקעין שהינם בבעלות המשיבה. בשנת 2002 אושרה תוכנית אשר שינתה את זכויות הבנייה אשר חלו בחלקה, וכתנאי בהתקשרות של המבקשת עם המינהל בהסכם חכירה מהוונת וניצול כל זכויות הבנייה בחלקה, ביקש המינהל לבקש דמי היתר.

לצורך קביעת דמי ההיתר ערך המינהל שומה של שמאי מטעמו.

המבקשת הגישה השגה על שומת המינהל, והודיעה למינהל כי היא מתכוונת להגיש שומה נגדית. המבקשת ביקשה לקבל מהמינהל מפרט כספי מעודכן של שומת המינהל על מנת לשלם בפועל 75% מדמי ההיתר הנדרשים מהמינהל, ובגין ה-25 הנותרים להפקיד בידי המינהל ערבות בנקאית להבטחת תשלום היתרה. בחודש אוגוסט 2009 מסרה המשיבה למבקשת מפרט כספי מעודכן לפיו דמי ההיתר כולל מע"מ הינם 47,575,372 ₪. המבקשת שילמה למינהל 35,681,529 ₪ שהינם 75% מדמי ההיתר והפקידה בידי המינהל את הערבות הבנקאית.

המבקשת הגישה למינהל שומה נגדית. שומת המבקשת הועברה ע"י המינהל לשמאי הממשלתי. התקיים דיון בפני השמאי הממשלתי שביום 14/12/09 הוציא שומה לפיה נקבע ערך הקרקע בשיעור נמוך יותר מזה שנקבע בשומה מטעם המינהל. המבקשת חלקה על אופן החישוב של דמי המינהל אך עם זאת, לאחר שהשמאי הממשלתי קבע את שווי הקרקע אף עם דמי ההיתר יחושבו בהתאם לגישת המינהל, התוצאה היא שלא נותרה יתרה כלשהי לתשלום מעבר לסך של 35,681,529 ₪ ששילמה למינהל.

בנסיבות אלו לא היה צורך יותר בקיומה של הערבות הבנקאית שמסרה המבקשת למינהל, שכן ערבות זו נועדה להבטיח תשלום של דמי ההיתר, ככל שתהיה היתרה מעבר לסכום ששילמה המבקשת.

בעקבות האמור, פנה בא כוח המקשת ביום 20/12/09 למשיבה במכתב, וביקש להשיב למרשתו את הערבות הבנקאית. המינהל בתשובה לא חלק שבהתאם לשומת השמאי הממשלתי לא קיימת יותר יתרת חוב, אך הוא טען במישרין ובעקיפין כי הוא רוצה לבדוק את החלטתו של השמאי הממשלתי.

משלא הושבה הערבות הבנקאית לידי המבקשת, הגישה זו ביום 2/2/2010 את התובענה שבפניי בה מתבקש בית המבקש להשיב למבקשת את הערבות הבנקאית.

למרות שהמשיבה לא נתנה את תשובתה נקבע דיון בפני בנוכחות הצדדים ליום 11/4/10. בדיון זה הבהרתי למשיבה את עמדתי מבלי להביע את דעתי לגופם של דברים וקבעתי דיון ליום 10/5/10. ביום 10/5/10 התייצבו הצדדים בפני והודיעו לי כי המשיבה החליטה להשיב את הערבות למבקשת וזו נשלחה אליה.

בהתאם להודעה זו הוסכם בין הצדדים כי השאלה היחידה שנותרה במחלקות בתיק זה הינה השאלה ההוצאות ושכ"ט עו"ד לה זכאית המבקשת אם בכלל.

בהתאם למוסכם הגישו לי הצדדים סיכום קצר בכתב לעניין טענותיהם בקשר להוצאות ולשכר הטרחה.

הכרעה

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים בשתי הישיבות שהתקיימו בפניי, ועיינתי בטיעוני הצדדים שהוגשו לי כאמור בכתב, הגעתי למסקנה כי אכן המבקשת זכאית להוצאות ולשכר טרחה ונותר להכריע מה שיעורם.

בהתאם לתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, נקבע כי:

"בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן, יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון ויהא רשאי להתחשב גם בדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

בהתאם לפסיקה, הדרך הנכונה לקביעת הסכום ממנו נגזר שכר טרחת עורך דין, הינו הפער שבין סכום המחלוקת לבין הסכום שנפסק והתנהלות הצדדים בדרך לקבלתו של אותו סכום שנפסק או בענייננו הסעד המבוקש.

המבקשת מבקשת כי במסגרת הכרעתי אקח בחשבון את התנהגות המשיבה שהוגדרה ע"י המבקשת כהתנהגות "שרירותית וכוחנית" שאילצה את המבקשת להגיש תובענה זו.

מנגד, המשיבה מבקשת כי במסגרת פסקתי אקח בחשבון את התנהגות המבקשת שאצה לה הדרך להגיש תובענה זו, במקום להמתין לסיום הבדיקה של המינהל שבלאו הכי הגיע בסופו של דבר למסקנה, כי יש מקום להשיב למבקשת את הערבות.